קצת עליי, ובעיקר - על "מצפן הלב"

נעים מאוד, אני יוסי מדלסי בן 51 מנתניה,מאמן רגשי בשלב ההתמחות.

אבל הדף הזה הוא לא באמת עליי. הוא עליך.

הוא עליך, אם אי פעם הרגשת את הפער המתסכל הזה: הפער בין מי שאתה יודע שאתה יכול להיות, לבין מי שאתה בפועל, יום אחרי יום.

אם אתם קוראים את זה, רוב הסיכויים שאתם אנשים חושבים. אתם אינטליגנטים, בעלי מודעות עצמית, וכנראה שקראתם ספר אחד או שניים על התפתחות אישית. אתם יודעים בדיוק מה אתם "צריכים" לעשות.

ובכל זאת, אתם תקועים.

הבלוג הזה, ותפיסת "מצפן הלב", נולדו מתוך התבוננות של שנים בדיוק בנקודה הכואבת הזו. ראיתי שוב ושוב איך אנשים מבריקים ובעלי יכולות פשוט לא מצליחים לזוז.

הם מנהלים מלחמה פנימית יומיומית. ההיגיון שלהם, המוח המודע, אומר: "אני רוצה לקדם את העסק שלי", "אני ראוי למערכת יחסים טובה", "אני צריך להציב את הגבול הזה בעבודה".

אבל משהו פנימי, חזק יותר, אוטומטי ובלתי נשלט – עוצר בעדם. הם מוצאים את עצמם דוחים את הטלפון החשוב. הם שותקים כשהם יודעים שהם צריכים לדבר. הם נמשכים שוב ושוב לאותו דפוס התנהגות שהם נשבעו שיפסיקו.

ואז מגיע גל האשמה. "למה אני עושה את זה לעצמי?", "מה לא בסדר איתי?", "אולי אני עצלן", "אולי אין לי כוח רצון".

האמת? זו לא חולשה. זו לא עצלנות. וזה בטח לא חוסר משמעת. זו תוצאה של "מערכת הפעלה רגשית" מיושנת. אלו דפוסים אוטומטיים שפעם, מזמן, הגנו עליכם, והיום הפכו לכלא שקוף.

האויב שאינו אויב: זו לא "חבלה עצמית", זו "הגנה עצמית"

כאן נופל האסימון הראשון, והוא משנה חיים: מה שאתם מפרשים כ"חבלה עצמית" הוא למעשה הגנה עצמית מיושנת.

בואו נצלול לזה. כשהיינו ילדים, המוח הרגשי שלנו יצר מנגנוני הגנה כדי לעזור לנו לשרוד בעולם שלא תמיד הבנו. אם גדלת בסביבה שבה "להיות שקט" זיכה אותך באישור ו"להיות קולני" גרר נזיפה – המוח שלך למד מהר מאוד: "שקט = ביטחון, קולניות = סכנה". הוא יצר דפוס אוטומטי של ריצוי או הימנעות.

אם חווית דחייה כשהבעת רצון, המוח למד: "לבקש = כואב = לא בטוח". אם ראית הורים רבים וגילוי רגש הוביל לפיצוץ, המוח למד: "רגשות = כאוס = עדיף לנתק".

הדפוסים האלו היו תוכנות הישרדות גאוניות. הן עבדו. הן הגנו עליכם.

הבעיה היא שאנחנו גדלים, אבל מערכת ההפעלה הזו לא מתעדכנת אוטומטית.

היום, את מנהלת בת 45. הדפוס של "שקט = ביטחון" כבר לא משרת אותך. הוא גורם לך לשתוק בישיבת הנהלה כשיש לך רעיון מבריק. הוא מונע ממך לבקש העלאה שמגיעה לך. הדפוס של "לבקש = כואב" גורם לך לא לבקש עזרה מבן הזוג שלך, ולצבור תסכול ומרמור.

ברגע שההיגיון שלך אומר "אני אדבר בישיבה", מערכת ההפעלה הישנה מזהה איום קיומי. היא מריצה את הקוד הישן: "קולניות = סכנה!".

ומה היא עושה כדי "להגן" עליך מאותה סכנה נתפסת? היא מייצרת "סימפטומים": פתאום הלב דופק, הגרון נחנק, המוח מתרוקן ממילים. את לא "מחבלת בעצמך". את מוגנת על ידי מערכת שעדיין חושבת שאת בת 6 ושהישרדותך תלויה בלהיות שקטה.

למה כוח רצון, מדיטציה ו"מחשבה חיובית" לא מספיקים?

כאן רוב שיטות האימון והטיפול נתקעות. הן מציעות לנו פתרונות ברמת התוכנה, בזמן שהבעיה היא במערכת ההפעלה.

כאן נכנס האימון הרגשי מהסוג שאני מאמין בו.

הוא שונה מהותית ממה שאתם מכירים. הוא לא מציע לכם "לנהל" את הפחד. הוא לא מציע לכם "להחליף מחשבה" בכוח. הוא לא מבקש מכם "לדמיין" הצלחה.

למה זה לא עובד?

1. מלכודת "כוח הרצון": לנסות להשתמש בכוח רצון (ההיגיון) כדי לנצח דפוס רגשי (הישרדות) זה כמו לנסות לכבות שריפה עם אקדח מים. מערכת ההישרדות הרגשית תמיד תנצח, כי היא מהירה יותר, חזקה יותר, וקדומה יותר מכל מחשבה הגיונית. היא לא מבינה היגיון, היא מבינה רק ביטחון.

2. אשליית ה"מחשבה החיובית": לנסות "לחשוב חיובי" ("אני מצליחן!") כשמערכת ההפעלה מריצה תוכנה אוטומטית של "אני לא מספיק טוב" (כי להיות "יותר מדי" זה מסוכן) זה כמו לנסות להתקין אפליקציה חדשה על מחשב עם ווינדוס 95. זה פשוט לא ייתפס. זה יוצר קונפליקט פנימי גדול עוד יותר, כי עכשיו אתם גם נכשלים ב"לחשוב חיובי".

3. מגבלת ה"ניהול": מיינדפולנס, נשימות, מדיטציה – אלו כלים מצוינים. הם עוזרים להרגיע את המערכת. הם כמו ללחוץ על "Pause" כשתוכנה נתקעת. הם מכבים רגע את מערכת האזעקה. אבל הם לא מסירים את התוכנה התקולה. הם לא מעדכנים את מערכת ההפעלה. ברגע שתפקחו עיניים והטריגר הבא יגיע, האזעקה תופעל מחדש.

הפתרון: לא לנהל. לשחרר.

באימון רגשי, אנחנו הולכים עמוק יותר. אנחנו לא נלחמים בדפוס. אנחנו לא מנסים "לנצח" את הפחד.

במקום זה, אנחנו פונים אל הדפוס. אנחנו מזהים את החסימה, את האמונה המקורית שיצרה אותו. אנחנו מבינים איך הדפוס הזה שירת אותנו פעם, איך הוא הגן עלינו.

ורק אז, מתוך מקום של הבנה עמוקה, ומתוך הסכמה של כל החלקים שלנו (גם הרגשי וגם השכלי), אנחנו פשוט משחררים אותו מהשורש. אנחנו מודיעים למערכת ההפעלה שהקוד הזה מיושן, שהסכנה חלפה, ושהיא יכולה לנוח.

זה לא מאבק. זה שחרור. זה כמו לעשות Uninstall לתוכנה ישנה שכבר לא רלוונטית.

כשאתה משחרר את הדפוס האוטומטי של "אני חייב לרצות אחרים כדי להיות בטוח", אתה לא צריך ללמוד "איך להציב גבולות". אתה פשוט מציב אותם. זה הופך להיות טבעי. כשאת משחררת את האמונה ש"אסור לי לטעות", את לא צריכה "להתאמץ" להיות יזמית. את פשוט פועלת, והפחד מכישלון מפסיק לנהל אותך.

העבודה היא לא לשנות את מי שאתה. העבודה היא להסיר את מה שאתה לא.

למה "מצפן הלב"?

כאן מגיעה המשמעות של השם.

ההיגיון (המפה) שלכם כנראה עובד מצוין. אתם יודעים לאן אתם רוצים להגיע. אתם רואים את היעד: הצלחה, זוגיות טובה, שקט פנימי, ביטוי עצמי.

הבעיה היא שהמצפן הרגשי שלכם עדיין מכוון ל"צפון" ישן. הוא מכוון להגדרה ישנה של ביטחון ("להיות בשקט"), להגדרה ישנה של אהבה ("לרצות"), להגדרה ישנה של ערך עצמי ("להיות מושלם").

כל עוד המפה שלכם אומרת "סע לשם" (ליעד החדש) והמצפן שלכם צורח "סכנה! סכנה!" (כי זה מנוגד להגדרה הישנה של ביטחון) – אתם תישארו תקועים. המוח ייצר חיכוך, דחיינות וחרדה כדי למנוע מכם "להסתכן".

העבודה שלנו היא לא לתת לכם מפה חדשה. העבודה שלנו היא לעדכן את המצפן. אנחנו מכיילים מחדש את המצפן הפנימי שלכם כך שההגדרה של "ביטחון" תהיה "לבטא את עצמי", שההגדרה של "אהבה" תהיה "לקבל את עצמי", ושהכיוון של הלב יהיה תואם לכיוון של הראש.

כשהמצפן והמפה מסונכרנים, התנועה קדימה הופכת להיות טבעית. ללא מאמץ. ללא מלחמה.

הבלוג הזה חולק תובנות בדרך לשם. האימון הרגשי הוא המקום שבו אנחנו עושים את העבודה הזו בפועל, ומיישמים אותן.

כיום, בתקופת הפרקטיקום שלי, ישנה הזדמנות נדירה לתהליך עמוק ומשחרר במחיר המשקף מחויבות הדדית. זו עבודה לאנשים שמוכנים להפסיק להילחם בעצמם, ומוכנים להתחיל להיות חופשיים באמת.

אני שמח שאתם כאן.