תסמונת עגל הזהב 2.0: למה קל יותר לסגוד למשפיען מאשר לפגוש את עצמך?
אני רוצה לדבר על תופעה שאני קורא לה "תסמונת עגל הזהב המודרנית".
היא נראית ככה:
אדם שכל הזהות, מצב הרוח והשייכות שלו עטופים בקבוצת כדורגל.
צעירה שמודדת את הערך שלה בלייקים, וסוגדת למשפיענית רשת כאילו היא האורקל מדלפי.
אדם שמאמץ אמן או יוצר והופך אותו ל"גורו", תולה כל מילה שלו כאמת מוחלטת.
והשאלה המתבקשת היא זו שרבים שואלים: "האם כל זה קורה רק כדי לא להתעסק בחיים האמיתיים שלהם?"
התשובה הקצרה היא כן. אבל זה לא 'כן' של עצלנות. זה 'כן' שנובע מפחד קיומי עמוק.
כשאנחנו מקלפים את השכבות, אנחנו מגלים שהסגידה החיצונית הזו היא מנגנון הגנה מתוחכם, "דפוס אוטומטי", שנועד להגן עלינו מכמה סוגי כאב בסיסיים:
1. הפחד מהריק (הבריחה מהחופש)
הפילוסוף אריך פרום דיבר על "הבריחה מהחופש". בעידן המודרני, אתה חופשי לבחור מי להיות ומהי המשמעות שלך. החופש המוחלט הזה מייצר חרדה בלתי נסבלת. הוא יוצר ריק (Void).
במקום להתמודד עם המשימה הכבדה של "לבנות זהות", הרבה יותר קל לבצע "מיקור חוץ". קל יותר לייבא זהות מוכנה ("אני אוהד שרוף") מאשר לשבת בשקט ולשאול "מי אני?". עגל הזהב ממלא את הרעש.
2. הפחד מנידוי (הצורך בשבט)
אנחנו חיות שבטיות. בעבר, להיות מנודה מהשבט היה גזר דין מוות. הדפוס האוטומטי הזה עדיין מנהל אותנו.
הסגידה המשותפת היא "דמי חבר" לשבט. "אם אני סוגד למה שכולם סוגדים (הקבוצה, המפלגה, התאוריה), אני שייך. אני בטוח. אני לא לבד."
זהו גם מענה למה ש"תאוריית ניהול האימה" (TMT) מתארת: הפחד מהסופיות. כשאני חלק מקבוצת כדורגל בת 100 שנה, אני מרגיש חלק ממשהו נצחי, וזה מרגיע לרגע את הפחד מהמוות.
3. הפחד ממורכבות (הצורך בספר חוקים)
העולם המודרני מציף אותנו בבחירות ואינפורמציה. זה מתיש קוגניטיבית. אנחנו קורסים תחת הנטל של "לחשוב לבד" על כל דבר.
עגל הזהב (המשפיען, הגורו, האידיאולוגיה) מציע לנו הקלה: "ספר חוקים" פשוט. "אל תתאמץ, הנה התשובות. תאכל ככה, תחשוב ככה, תחיה ככה." אנחנו מוכרים את החשיבה הביקורתית שלנו תמורת שקט נפשי רגעי.
הבעיה: החלפת עגלים היא לא הפתרון
הרבה שיטות מציעות פתרון שנשמע טוב: הן פשוט מציעות עגל זהב "טוב" יותר.
"אל תסגוד למשפיען, תסגוד ל'חשיבה חיובית'." "אל תסגוד לכדורגל, תסגוד ל'יקום' או ל'חוק המשיכה'."
אבל זו אותה גברת בשינוי אדרת. הדפוס האוטומטי נשאר זהה. האדם עדיין תלוי במשהו חיצוני כדי להרגיש ערך, כיוון או שייכות. הוא עדיין בורח מהמפגש עם עצמו.
אבל בסוף, זה לא באמת על “עגלים” או “גורואים”.
זה על רגע קטן שבו אנחנו עוצרים ושואלים:
לא “מה נכון”, אלא “מה מנהל אותי עכשיו?”
הפתרון: לשחרר את הצורך לסגוד
כאן "מצפן הלב" נכנס לתמונה.
העבודה שלנו היא לא לנפץ לך את עגל הזהב או להציע לך אחד נוצץ יותר. העבודה שלנו היא לשאול: "מהו הדפוס האוטומטי שגורם לך לחפש אליל מלכתחילה?"
בתהליך עמוק, משותף ובהסכמה מלאה, אנחנו ניגשים אל הפחדים האלה – הפחד מהריק, מהנידוי, מהמורכבות – ומשחררים את האחיזה האוטומטית שלהם מהשורש.
אנחנו לא נלחמים בחושך; אנחנו פשוט מדליקים את האור.
כשהדפוס משתחרר, קורה דבר מדהים: החרדה מהשקט נעלמת. הצורך האובססיבי להשתייך נרגע. לפתע, אתה מגלה שאתה לא צריך "ספר חוקים" חיצוני.
אתה מגלה שבתוך ה"ריק" שממנו כל כך פחדת, לא היה שום דבר מאיים. כל הזמן הזה, חיכה שם המצפן הפנימי שלך.
נ.ב. כחלק מתהליך הפרקטיקום שלי, אני מציע בימים אלה הזדמנות לתהליך אימוני מלא במחיר סמלי. אם נמאס לך לחפש תשובות בחוץ ואתה מוכן לשחרר את הדפוסים שעוצרים אותך, זה הזמן. שלח לי הודעה פרטית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה