איך לשחרר דפוסים אוטומטיים שמנהלים אותנו?

התשובה האמיתית לשאלה למה אנחנו חוזרים על אותן התנהגויות, גם כשאנחנו מבינים שזה פוגע בנו.

אחת החוויות המתסכלות ביותר בחייו של אדם היא הפער בין ההבנה השכלית למציאות הרגשית.

רוב האנשים שמגיעים אלינו ל"מצפן הלב" הם אנשים חכמים, מודעים, שקראו את הספרים הנכונים ואפילו עברו תהליכים משמעותיים. הם יודעים להסביר במדויק מאיפה נובע הפרפקציוניזם שלהם. הם מבינים שהצורך הבלתי פוסק לרצות אחרים, לתת בלי לבקש תמורה ולנסות להוכיח את הערך שלהם, קשור לחוויות עבר שבהן הם הרגישו שקופים.

ועדיין, ברגע האמת - כשבוס מעיר הערה קטנה, כשבן הזוג מתרחק לרגע, או כשצריך להציב גבול ברור - משהו בגוף מתכווץ. המערכת נדרכת, והדפוס האוטומטי משתלט. אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים באותה דרך בדיוק שבה הבטחנו לעצמנו שלא נגיב יותר.

השאלה שעולה היא טבעית ונוקבת: אם אני כל כך מודע, אם אני כל כך רוצה להשתנות, למה אני חוזר על אותו דפוס?

המדע מאחורי הלופ הרגשי

כדי להבין את התופעה הזו, אנחנו צריכים להסתכל על האופן שבו המוח ומערכת העצבים שלנו פועלים. חקר המוח המודרני (Neuroscience) מצביע על כך שלמעלה מ-90% מההחלטות, התגובות וההתנהגויות היומיומיות שלנו מנוהלות על ידי התת-מודע.

לאורך השנים, בכל פעם שהתמודדנו עם כאב, חוסר ודאות או תחושה שאנחנו לא נראים, המערכת שלנו יצרה "נתיב עצבי" (Neural pathway) שנועד להגן עלינו. אם למשל, כילדים, למדנו שכדי לקבל אהבה אנחנו צריכים להיות מושלמים ולא לעשות טעויות, המוח קידד את הפרפקציוניזם ככלי הישרדותי.

עם הזמן, הנתיב העצבי הזה הופך לאוטומט. הגוף פשוט לומד לזהות טריגר מסוים ולהפעיל את תגובת הריצוי או ההימנעות במהירות שיא, עוד לפני שהחלק המודע וההגיוני במוח מספיק להתערב. זו הסיבה שלנסות פשוט "לחשוב חיובי" או לדמיין מציאות אחרת ברגעי משבר, מרגיש הרבה פעמים כמו לנסות לעצור רכבת דוהרת בעזרת שלט עצור מקרטון.

הגבולות של מודעות וניהול מחשבות

הבנה ומודעות הן שלב ראשון וקריטי. אי אפשר לשנות את מה שאנחנו לא מודעים אליו. אך חשוב להכיר בעובדה שמודעות לבדה פועלת במישור הקוגניטיבי, בעוד שהדפוסים שלנו צרובים במישור הרגשי והתאי.

כשאנחנו מנסים להחליף מחשבה במחשבה, או כשאנחנו מתאמצים "לנשום אל תוך הכאב" במטרה להעלים אותו, אנחנו למעשה נמצאים במאבק מול המערכת של עצמנו. המאבק הזה גוזל מאיתנו אנרגיה אדירה. הוא משאיר אותנו עייפים, מתוסכלים, ולעיתים קרובות מאשש את האמונה הפנימית השגויה שמשהו בנו כנראה פשוט לא בסדר, או שאנחנו לא מתאמצים מספיק.

אבל האמת היא שאתם מתאמצים יותר מדי.

החיים לפני השחרור לעומת החיים שאחריו

תארו לעצמכם איך נראים החיים כשאתם מנוהלים על ידי הצורך להוכיח שאתם ראויים. כל משימה הופכת למבחן הוכחה, כל אינטראקציה חברתית דורשת סריקת רדאר כדי לוודא שכולם מרוצים, ובסוף היום ישנה תחושת ריקנות ושחיקה תהומית. זהו מצב של הישרדות סמויה.

עכשיו, דמיינו מציאות אחרת. מציאות שבה אתם יודעים את הערך שלכם כעובדה קיימת, לא ככזו שדורשת הוכחה יומיומית. מציאות שבה כשמישהו מבקש מכם משהו שלא מתאים לכם, ה"לא" יוצא בשקט, בטבעיות, ללא אשמה וללא הסברים מיותרים. מציאות שבה מותר לכם לנוח בלי להרגיש שאתם מבזבזים זמן, ומותר לכם לתת לעצמכם באותה נדיבות שבה אתם נותנים לאחרים.

המעבר מהמציאות הראשונה לשנייה הוא לא קסם, והוא לא דורש מכם להפוך לאנשים אחרים. להפך, הוא דורש מכם לחזור להיות מי שתמיד הייתם, מתחת לשכבות ההגנה.

דרך הפעולה של "מצפן הלב"

כאן בדיוק נכנסת לתמונה דרך העבודה שלנו ב"מצפן הלב". הבנו שכדי לייצר שינוי אמיתי ובר-קיימא, אנחנו לא יכולים להסתפק בדיבורים על הבעיה.

אנחנו לא מבקשים מכם רק לדמיין, אנחנו לא מחליפים מחשבה שלילית בחיובית, ואנחנו בטח לא נלחמים בדפוס. אנחנו עובדים עם מנגנון אחר לחלוטין: מנגנון של חקירה עמוקה והסכמה. דרך אימון רגשי מדויק ויורד לשורש, אנחנו מזהים את אותו נתיב עצבי ישן, מאפשרים למערכת הרגשית לפגוש אותו ממקום בטוח, ומייצרים את ההסכמה הפנימית לשחרר אותו.

כשהגוף והתת-מודע מבינים שהדפוס האוטומטי (בין אם זה ריצוי, פרפקציוניזם או ביטול עצמי) כבר לא משרת אותנו היום אלא רק מגן עלינו מפני סכנה שכבר לא קיימת - השחרור קורה מעצמו. הנתיב משתנה. ופתאום, התגובה במציאות משתנה ללא מאמץ.

הגיע הזמן להפסיק לעבוד כל כך קשה בלשנות את עצמכם. אם אתם עייפים מהמאבק, אם השקעתם זמן ומשאבים אבל הדפוסים הישנים עדיין מנהלים אתכם מאחורי הקלעים, אל תישארו עם זה לבד. אני מזמין אתכם לקרוא עוד על השיטה שלנו ולגלות איך נראים חיים של שקט פנימי אמיתי, ללא הצורך התמידי להוכיח את עצמכם.

למעבר וקריאה מורחבת על שיטת האימון של "מצפן הלב" - לחצו כאן