מצפן הלב

  למה אנחנו מצפים שהנפש תגדל בלי להזיע? אם אי פעם נכנסתם לחדר כושר, אתם מכירים את החוק הבסיסי: כדי שהשריר יגדל, צריך לייצר לו "מיקרו-קרעים". אנחנו מרימים משקל שהוא קצת מעבר ליכולת שלנו, אנחנו מרגישים את המאמץ, את הצריבה, ולפעמים יום אחרי - את הכאב. למה אנחנו עושים את זה? כי אנחנו מבינים שזה המנגנון. הגוף מזהה את העומס, מתקן את הקרעים, ובונה את השריר חזק יותר וגדול יותר לפעם הבאה. זה תהליך ביולוגי. אי אפשר לרמות אותו. אבל משום מה, כשזה מגיע להתפתחות האישית שלנו – אנחנו מחפשים קיצורי דרך. אנשים רוצים ביטחון עצמי של "בודי-בילדר", אבל לא מוכנים להרים את המשקולות הרגשיות. הם רוצים זוגיות יציבה או עסק מצליח, אבל בורחים ברגע שזה נהיה לא נוח. ברגע שה"שריר הרגשי" מתחיל לשרוף. האמת היא שאין הבדל. התפתחות אישית היא לא ישיבה על כרית ומדיטציה (למרות שזה נחמד).  התפתחות אישית היא היכולת לפגוש את החסם שלך - את הפחד, את הבושה, את החרדה - ולהרים אותו. בפעם הראשונה זה כבד. זה מפחיד. המערכת צועקת "עצור!". אבל בדיוק כמו בחדר כושר, אם עובדים נכון - הכאב הזה הוא לא ס...

הכלא הנוח: למה אנחנו נאחזים בדפוסים שהורסים לנו את החיים? כולנו מכירים את זה. אנחנו יודעים בדיוק מהו הדפוס הזה. אותו הרגל ישן, אותה תגובה אוטומטית שסוגרת עלינו. הריצוי שמשאיר אותנו מרוקנים, הכעס שמתפרץ ומרחיק אנשים, החרדה שמשתקת אותנו בדיוק ברגע שצריך לפעול, או ההימנעות שמוודאת שלעולם לא נגיע לפוטנציאל האמיתי שלנו. אנחנו יודעים שהוא לא משרת אותנו. אנחנו סובלים ממנו. ברמה הרציונלית, אנחנו רוצים להשתחרר. קראנו ספרים, אולי אפילו היינו בטיפול. אנחנו "עובדים על עצמנו". אנחנו מבטיחים לעצמנו שהפעם זה יהיה אחרת. ואז מגיע הרגע. הטריגר. ובום. האוטומט משתלט. ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותו מקום, מתוסכלים, כועסים על עצמנו, ושואלים: "למה אני עושה את זה לעצמי?" התשובה פשוטה, והיא אולי התשובה הכי קשה לעיכול: אנחנו נאחזים בדפוס כי אנחנו מפחדים ממי שנהיה בלעדיו. הזהות שבנינו על הכאב במשך שנים, הדפוס הזה לא היה רק "משהו שאנחנו עושים". הוא הפך להיות "מי שאנחנו". הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהסיפור שסיפרנו לעצמנו. "אני הטיפוס הדאגן, זה שחושב על כל התרחישים." ...

  בגדי המלך ותג המחיר: מדוע המוח שלנו נהנה יותר כשאנחנו משלמים יותר? כולנו מכירים את הסיפור על "בגדי המלך החדשים". כולם מעמידים פנים שהם רואים בד מפואר כי הם מפחדים להיראות "טיפשים". הסיפור הזה הוא משל מדויק לאופן שבו פסיכולוגיה חברתית מנהלת את הכלכלה שלנו, הרבה יותר מהמוצר עצמו. אנחנו רואים את זה כל יום: שעוני יוקרה, מותגי-על, מסעדות שף. האם המוצר הפיזי מצדיק את המחיר? לפעמים. אבל ברוב המקרים, אנחנו לא קונים את המוצר, אנחנו קונים את ה"בגדים הבלתי נראים": הסטטוס, השייכות, והסיפור. הפסיכולוגיה מסבירה למה קל לנו ליפול למלכודת הזו. "הטייס האוטומטי" שלנו מונע מפחדים קדומים: פחד הקונפורמיות (ניסויי אש): אנחנו בנויים להתיישר עם הקבוצה. הפסיכולוג סולומון אש הראה ש-75% מאיתנו יענו תשובה שגויה בכוונה, רק כדי לא לצאת נגד הקבוצה. הפחד להיות ה"טיפש" בחדר משתק אותנו. פחד מהדחה (הוכחה חברתית): כפי שתיאר ד"ר צ'יאלדיני, המחיר הגבוה הוא "הוכחה" שאנשים "שייכים" כבר אישרו את זה. זה קיצור דרך מנטלי שמגן עלינו מהצורך לחשוב לבד...

  אני יודע שאני שווה. אז למה אני מרגיש שלא רואים אותי? יש תחושה אחת שהיא אולי הכי שקטה והכי כואבת בעולם. התחושה של להיות שקוף. לא רק בעבודה. גם בבית. גם בזוגיות. גם מול המשפחה. אפשר לזהות את זה על אנשים. הם טובים, רגישים, נותנים, נוכחים. אבל איכשהו העולם לא מחזיר להם את זה בחזרה. בבית לא תמיד רואים את ההשקעה, בעבודה לא תמיד מעריכים את הערך שהם מביאים, ובזוגיות לפעמים שומעים "אתה לא באמת כאן". ובפנים יש קול שקט שאומר "אני כן כאן. אני נותן. אני מנסה. למה זה לא עובר?" כשזה קורה שוב ושוב, משהו בפנים נסגר. מדברים פחות, משתפים פחות, ומתחילים לשמור את העולם הפנימי לעצמך, כי ממילא לא נראה שיש לזה מקום. ואז מגיע שלב שכבר לא כועסים, רק מתרחקים. ממשיכים לתפקד, אבל בלי אש. בלי ניצוץ. התחושה הזאת לא נולדה עכשיו. היא לא התחילה בזוגיות הנוכחית או בעבודה האחרונה. היא הרבה יותר ישנה מזה. בשלב כלשהו בחיים, לרוב בילדות, קרה משהו קטן. אולי ניסית להראות משהו, ואמרו לך "לא עכשיו". אולי היית טוב במשהו ואף אחד לא שם לב. אולי פשוט גדלת במקום שבו היית צריך להיות ...

  תסמונת עגל הזהב 2.0: למה קל יותר לסגוד למשפיען מאשר לפגוש את עצמך? אני רוצה לדבר על תופעה שאני קורא לה "תסמונת עגל הזהב המודרנית". היא נראית ככה: אדם שכל הזהות, מצב הרוח והשייכות שלו עטופים בקבוצת כדורגל. צעירה שמודדת את הערך שלה בלייקים, וסוגדת למשפיענית רשת כאילו היא האורקל מדלפי. אדם שמאמץ אמן או יוצר והופך אותו ל"גורו", תולה כל מילה שלו כאמת מוחלטת. והשאלה המתבקשת היא זו שרבים שואלים: "האם כל זה קורה רק כדי לא להתעסק בחיים האמיתיים שלהם?" התשובה הקצרה היא כן . אבל זה לא 'כן' של עצלנות. זה 'כן' שנובע מפחד קיומי עמוק. כשאנחנו מקלפים את השכבות, אנחנו מגלים שהסגידה החיצונית הזו היא מנגנון הגנה מתוחכם, "דפוס אוטומטי", שנועד להגן עלינו מכמה סוגי כאב בסיסיים: 1. הפחד מהריק (הבריחה מהחופש) הפילוסוף אריך פרום דיבר על "הבריחה מהחופש". בעידן המודרני, אתה חופשי לבחור מי להיות ומהי המשמעות שלך. החופש המוחלט הזה מייצר חרדה בלתי נסבלת. הוא יוצר ריק (Void) . במקום להתמודד עם המשימה הכבדה של "לבנות זהות", הרבה יותר קל לבצ...

קצת עליי, ובעיקר - על "מצפן הלב" נעים מאוד, אני יוסי מדלסי בן 51 מנתניה,מאמן רגשי בשלב ההתמחות. אבל הדף הזה הוא לא באמת עליי. הוא עליך. הוא עליך, אם אי פעם הרגשת את הפער המתסכל הזה: הפער בין מי שאתה יודע שאתה יכול להיות, לבין מי שאתה בפועל, יום אחרי יום. אם אתם קוראים את זה, רוב הסיכויים שאתם אנשים חושבים. אתם אינטליגנטים, בעלי מודעות עצמית, וכנראה שקראתם ספר אחד או שניים על התפתחות אישית. אתם יודעים בדיוק מה אתם "צריכים" לעשות. ובכל זאת, אתם תקועים. הבלוג הזה, ותפיסת "מצפן הלב", נולדו מתוך התבוננות של שנים בדיוק בנקודה הכואבת הזו. ראיתי שוב ושוב איך אנשים מבריקים ובעלי יכולות פשוט לא מצליחים לזוז. הם מנהלים מלחמה פנימית יומיומית. ההיגיון שלהם, המוח המודע, אומר: "אני רוצה לקדם את העסק שלי", "אני ראוי למערכת יחסים טובה", "אני צריך להציב את הגבול הזה בעבודה". אבל משהו פנימי, חזק יותר, אוטומטי ובלתי נשלט – עוצר בעדם. הם מוצאים את עצמם דוחים את הטלפון החשוב. הם שותקים כשהם יודעים שהם צריכים לדבר. הם נמשכים שוב ושוב לאותו דפוס הת...