אני יודע שאני שווה. אז למה אני מרגיש שלא רואים אותי?

יש תחושה אחת שהיא אולי הכי שקטה והכי כואבת בעולם.
התחושה של להיות שקוף.
לא רק בעבודה. גם בבית. גם בזוגיות. גם מול המשפחה.

אפשר לזהות את זה על אנשים. הם טובים, רגישים, נותנים, נוכחים.
אבל איכשהו העולם לא מחזיר להם את זה בחזרה.
בבית לא תמיד רואים את ההשקעה, בעבודה לא תמיד מעריכים את הערך שהם מביאים, ובזוגיות לפעמים שומעים "אתה לא באמת כאן".

ובפנים יש קול שקט שאומר
"אני כן כאן. אני נותן. אני מנסה. למה זה לא עובר?"

כשזה קורה שוב ושוב, משהו בפנים נסגר.
מדברים פחות, משתפים פחות, ומתחילים לשמור את העולם הפנימי לעצמך, כי ממילא לא נראה שיש לזה מקום.
ואז מגיע שלב שכבר לא כועסים, רק מתרחקים.
ממשיכים לתפקד, אבל בלי אש. בלי ניצוץ.

התחושה הזאת לא נולדה עכשיו.
היא לא התחילה בזוגיות הנוכחית או בעבודה האחרונה.
היא הרבה יותר ישנה מזה.

בשלב כלשהו בחיים, לרוב בילדות, קרה משהו קטן.
אולי ניסית להראות משהו, ואמרו לך "לא עכשיו".
אולי היית טוב במשהו ואף אחד לא שם לב.
אולי פשוט גדלת במקום שבו היית צריך להיות "בסדר", לא להפריע.

וברגע ההוא התקבלה החלטה שקטה:
לא רואים אותי. אני שקוף.

מאז עברת דרך, גדלת, הפכת למבוגר, אולי להורה או למנהל.
אבל הילד ההוא עדיין שם.
והוא ממשיך להפעיל את אותה תוכנה ישנה שמנסה להגן עליך.

היא פועלת כך:
כשאתה עומד לדבר על משהו שחשוב לך, משהו מתכווץ.
כשמישהו באמת רוצה לשמוע אותך, אתה משנה נושא.
כשיש הזדמנות לשים אותך באור, אתה פתאום "שוכח" להזכיר את ההצלחה שלך.
וכשלא רואים אותך, אתה מתרחק כדי לא להיפגע שוב.

בלי לשים לב, אתה שומר על אותה מציאות שהילד החליט פעם: לא רואים אותי.

אתה יודע שאתה שווה.
אתה רואה את מה שאתה מביא לעולם.
אבל בחוץ זה לא תמיד מתקבל באותו אופן.
שם בדיוק נוצר הפער – בין מי שאתה באמת לבין איך שזה בא לידי ביטוי.
והפער הזה שואב אנרגיה.

רוב האנשים מנסים לסגור אותו דרך השכל.
עוד ספרים, עוד סדנאות, עוד טכניקות תקשורת, עוד "חיזוק ביטחון עצמי".
אבל זה לא עובד, כי הבעיה לא יושבת בהיגיון.

ההחלטה "אני שקוף" התקבלה בילדות, לא על ידי המבוגר שאתה.
והילד הזה לא עובד עם לוגיקה. הוא עובד עם תחושות.
אז גם אם תנסה להסביר לו שזה כבר לא נכון, הוא פשוט לא ישמע.
הוא רק ימשיך לשמור עליך, גם אם זה אומר לפגוע בך.

אתה לא באמת לא נראה.
אתה פשוט מופעל על ידי החלטה ישנה שלא עודכנה.
והחדשות הטובות הן שאפשר לשחרר אותה.

השחרור לא מגיע ממאמץ או מחשיבה חיובית.
הוא מגיע מהרגע שאתה מוכן לפגוש את הילד ההוא בתוכך.
לא לשכנע אותו שהוא טועה, אלא להראות לו שהיום אתה כבר לא צריך להסתתר.
שמה שהגן עליו פעם, כבר לא משרת אותך היום.

כשזה קורה, משהו נפתח.
לא צריך להכריח את עצמך "להיראות". אתה פשוט שם.
נוכח. חי. אמיתי.
והעולם מתחיל להגיב אחרת.
פתאום אתה מדבר ומקשיבים, אתה מבקש ומקבל, אתה נוכח ואנשים מרגישים אותך.

אבל הכי חשוב – אתה מרגיש את עצמך.