האבנים שבכיס: המחיר המדמם של הזיכרון (ואיך משחררים את מה ששורף אותנו) על הקשר המפתיע בין סכסוך שכנים למלחמות דת, הפסיכולוגיה של הכעס, והדרך לשחרור דפוסים רגשיים עמוקים. יש רגע כזה, שבו הלב מחסיר פעימה. לא מאהבה, אלא מכיווץ. זה קורה כשמישהו מזכיר שם מסוים בשיחה, כשפייסבוק מקפיץ תמונה מלפני חמש שנים, או כשנתקלים באדם ברחוב. האירוע עצמו? הוא קרה מזמן. אולי לפני עשור. המילים המדויקות שנאמרו שם כבר התטשטשו, העלבון המקורי אולי אפילו נשכח, והאדם הזה - סביר להניח שהוא כבר לא חלק מהחיים שלנו. הוא ישן מצוין בלילה, עובד, צוחק, חי. אבל אצלנו בגוף? הזיכרון חי ובועט. הכעס עולה מאפס למאה בשנייה, תחושת ה"אי-צדק" צורבת בגרון, והאנרגיה שלנו נשאבת ברגע. אנחנו מסתובבים בעולם עם הטינה הזו כמו אדם שסוחב אבנים בכיסים . אנחנו בטוחים שהאבנים האלה הן התחמושת שלנו, ההגנה שלנו, הדרך שלנו "לא לצאת פראיירים". אבל בפועל? אלו לא חלוקי נחל חלקים. אלו רסיסים חדים, משוננים, שפוצעים אותנו בכל צעד, מושכים אותנו למטה, ומונעים מאיתנו לרוץ קדימה בתהליך ההתפתחות האישית שלנו. מזירת הקרב האישית לנהרות של ד...
